הערכת סיכון פריודונטלית

אחוז הדימום בגישוש (BOP)

דימום בגישוש (BOP) נקבע באמצעות גישוש עדין עד תחתית הכיס בגשוש פריודונטלי סטנדרטי.

התוצאה היא דיכוטומית: חיובית או שלילית. הלחץ המופעל לא אמור לעלות על 0.25N (25g).

BOP נמדד בארבע נקודות לכל שן (מזיו-בוקלית, אמצע-בוקלית, דיסטו-בוקלית ואמצע-אוראלית). מומלץ לבצע זאת לפי רבעים, תחילה המדידות הבוקליות ולאחר מכן האוראליות.

ציון הדימום בגישוש מחושב כמספר הנקודות החיוביות חלקי המספר הכולל של הנקודות, כפול 100.

מספר הכיסים הפריודונטליים בעומק גישוש ≥5mm

בכל שן מגששים בעדינות ארבע נקודות (מזיו-בוקלית, אמצע-בוקלית, דיסטו-בוקלית ואמצע-לינגואלית). נרשם מספר הכיסים בעומק 5mm ומעלה.

בהערכת הסיכון של המטופל להתקדמות המחלה, מספר הכיסים השאריים בעומק גישוש של ≥5 mm מוערך כמדד הסיכון השני להישנות המחלה בתרשים הפונקציונלי של הערכת הסיכון. הסקאלה היא ליניארית, כאשר 2, 4, 6, 8, 10 ו-≥12% הם הערכים הקריטיים על הווקטור.

אנשים עם עד 4 כיסים שאריים יכולים להיחשב כמטופלים בסיכון נמוך יחסית, ואילו מטופלים עם יותר מ-8 כיסים שאריים נחשבים כבעלי סיכון גבוה להישנות המחלה.

מספר השיניים שאבדו

לצורך הערכת סיכון זו, מערכת שיניים שלמה כוללת 28 שיניים (שיני בינה אינן נכללות). שיני בינה שנדדו מזיאלית למקומן של הטוחנות השניות נספרות כטוחנות שניות.

נספר מספר השיניים שאבדו ממערכת השיניים ללא הטוחנות השלישיות (28 שיניים), ללא קשר לשאלה אם הוחלפו. גם כאן הסקאלה ליניארית, כאשר 2, 4, 6, 8, 10 ו-≥12 הם הערכים הקריטיים על הווקטור.

אנשים שאיבדו עד 4 שיניים יכולים להיחשב כמטופלים בקטגוריית סיכון נמוך, ואילו מטופלים שאיבדו יותר מ-8 שיניים יכולים להיחשב בקטגוריית סיכון גבוה.

אחוז אובדן העצם ביחס לגיל המטופל

אחוז אובדן העצם מוערך מצילומי רנטגן של השיניים האחוריות. הנקודה עם האובדן הגדול ביותר קובעת את ערך אובדן העצם.

גובה העצם הבסיסי נחשב כ-1mm אפיקלית לגבול האמייל-צמנט (CEJ). אובדן העצם מוערך בקירוב במדרגות של 10%. כאשר אין צילומים פריאפיקליים זמינים, ניתן להשתמש בצילומי ביטווינג. לצורך קירוב זה, אובדן העצם מוערך ב-10% לכל מילימטר.

בהערכת הסיכון של המטופל להתקדמות המחלה, היקף אובדן העצם האלוואולרית ביחס לגיל המטופל מוערך כמדד הסיכון הרביעי להישנות המחלה בתרשים הפונקציונלי של הערכת הסיכון.

גורמים מערכתיים

העדויות המבוססות ביותר לשינוי הרגישות למחלה ו/או להתקדמות מחלת החניכיים מגיעות ממחקרים על אוכלוסיות עם סוכרת מסוג I ומסוג II (תלוית אינסולין ושאינה תלוית אינסולין).

יש לזכור כי השפעת הסוכרת על מחלות החניכיים תועדה אצל מטופלים עם מחלת חניכיים שלא טופלה, בעוד שעד היום אין עדויות ברורות לגבי מטופלים שטופלו. עם זאת, סביר להניח שהשפעת המצבים המערכתיים עשויה להשפיע גם על הישנות המחלה.

בהערכת הסיכון של המטופל להתקדמות המחלה, גורמים מערכתיים, אם הם ידועים, נלקחים בחשבון רק כמדד הסיכון החמישי להישנות המחלה בתרשים הפונקציונלי של הערכת הסיכון. במקרה זה מסומן אזור הסיכון הגבוה עבור וקטור זה. אם הם אינם ידועים או אינם קיימים, הגורמים המערכתיים אינם נלקחים בחשבון בהערכת הסיכון הכוללת.

גורמים סביבתיים

צריכת טבק, בעיקר בצורת עישון ופחות בהרחה או בלעיסה, משפיעה על הרגישות ועל תוצאות הטיפול אצל מטופלים עם פריודונטיטיס כרונית.

בהערכת הסיכון של המטופל להתקדמות המחלה, יש להתחשב בגורמים סביבתיים כגון עישון כגורם הסיכון השישי להתקדמות מחלת החניכיים בתרשים הפונקציונלי של הערכת הסיכון.

למרות מיעוט העדויות הזמינות הקושרות בין עישון סיגריות לבין תוצאות פחות טובות במהלך טיפול פריודונטלי תומך (SPT), נראה סביר לשייך מעשנים כבדים (≥20 סיגריות ביום) לקבוצת סיכון גבוהה יותר בשלב התחזוקה.

בעוד שלא-מעשנים (NS) ומעשנים לשעבר (FS: יותר מ-5 שנים מאז הפסקת העישון) נמצאים בסיכון נמוך יחסית להישנות פריודונטיטיס, מעשנים כבדים (HS: המוגדרים כמי שמעשנים יותר מחפיסה אחת ביום) נמצאים בהחלט בסיכון גבוה.

מעשנים מזדמנים (OS: <10 סיגריות ביום) ומעשנים מתונים (MS: 10-19 סיגריות ביום) יכולים להיחשב בסיכון בינוני להתקדמות המחלה.

מקור

LANG N P, TONETTI M S: Periodontal risk assessment (PRA) for patients in supportive periodontal therapy (SPT). Oral Health Prev Dent 1: 7-16 (2003).